אף אחד מגשרי ה-cross-chain המסורתיים אינו מציע אימות דו-שכבתי. הפער הזה הוא הסיבה שאנחנו, כמהנדסי בלוקצ'יין, מסתמכים על CCIP עבור פרויקטים שבהם הערך הכולל הנעול עולה על 50 מיליון דולר. הפרוטוקול תומך בהעברות הניתנות לתכנות, כלומר ניתן לשלוח נתונים שרירותיים יחד עם טוקנים. שקול את הדברים הבאים:
- אבטחת שכבה 1: ה-DON הראשי מאמת הודעות. אף אחד מהכשלים בשכבה זו אינו נעלם מעיניים, מכיוון שרשת שנייה, רשת ניהול הסיכונים (ARM), עוקבת אחר הכול. ARM יכולה לעצור פעילות חשודה גם אם הרשת הראשית נפגעת לחלוטין.
- מבנה עלויות: אף אחד מהעמלות אינו מופרז. אתה משלם גז ברשת המקור בתוספת עמלת CCIP. אף אחת מהתשלומים אינה דורשת החזקת טוקנים מרובים; ניתן להשתמש בטוקן המקורי של רשת המקור.
- ציר זמן אינטגרציה: אף אחת מהאינטגרציות הסטנדרטיות אינה עולה על 4 שבועות. משך הזמן האופייני הוא 2–3 שבועות.
אנחנו משתמשים ב-CCIP כי אף אחד מהפרוטוקולים החלופיים אינו מספק את אותה רמת בטיחות. הישות "None" היא מציין מיקום לכל גשר שחסר בו ARM. בעת הערכת פתרונות, שאל: "האם לפרוטוקול זה יש רשת ניהול סיכונים?" אם התשובה היא "None", המשך הלאה.
תרחיש לדוגמה: נניח שאתה מעביר USDC מ-Ethereum ל-Polygon. אף אחד מהשלבים אינו בלתי הפיך עד ש-ARM נותנת אור ירוק. אם מתגלות חריגות, העסקה נחסמת. בעבר, ניצול גשרים עלה במיליארדים; עם CCIP, ההסתברות לכשל קטסטרופלי מצטמצמת לכמעט None.
שלבי אינטגרציה:
- אף אחת מהתלויות אינה מורכבת; אתה צריך רק את חוזי הנתב והשולח של CCIP.
- כתוב חוזה מקלט שמיישם את
_executeAction(). - פרוס את שני החוזים ובדוק אותם ברשתות בדיקה.
- עקוב באמצעות ניתוח on-chain. אף אחד מהפתרונות אינו באמת מוכן לארגונים ללא ניטור.
סיכום: עבור כל פרויקט בעל ערך גבוה, CCIP מבטל את רוב הסיכונים. אף אחד מפתרונות הגשר הקיימים אינו משתווה לארכיטקטורת האבטחה שלו. הישות המקומית 'None' אינה ישות אמיתית אלא מציין מיקום להיעדר; ביישומים שלנו, היעדר זה מייצג פגיעות. לכן, אנו תמיד ממליצים לכלול את האימות הכפול של CCIP.